פסק-דין בתיק עת"מ 39007-08-11

עתירה מנהלית המכוונת כנגד המשיבים (בהתאמה, " המועצה" ו" משרד החינוך") שבה מתבקשים סעדים שונים שעניינם רישום של ילדים לשנת הלימודים תשע"ב (2011-2010) (ככל הנראה נפלה טעות אצל העותרת וצ"ל 2012-2011, א"ק) לגני הילדים שמנהלת העותרת בתחומי המועצה, ומתן צו המורה למשרד החינוך להימנע מלהעביר למועצה כספים בגין ילדים הלומדים בגני הילדים של העותרת על פי רשימות שצורפו לעתירה.

העתירה הוגשה ביום 24.8.11, ויחד איתה הוגשה בקשה לצו ביניים שיאסור על משרד החינוך להעביר סכומי כסף למועצה. ביום הגשת העתירה ניתנה החלטה המורה שהדיון בבקשה לצו הביניים, שיהיה גם דיון מוקדם בעתירה, יתקיים ביום 11.9.11 ובתום הדיון שהתקיים באותו מועד ניתנה, בהסכמת הצדדים, החלטה שפסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות שהוגשו והטיעונים שהושמעו.

ביום 3.10.11 הגישה העותרת בקשה למתן החלטה בעתירה, וכעבור שלושה ימים היא חזרה והגישה בקשה דומה שנומקה בכך שהעניין הוא דחוף. בהעדרי הובאה הבקשה לעיונו של כבוד השופט ר' סוקול, אשר עיין בה והחליט לדחותה הן מן הטעם שהוא לא ראה דחיפות בעניין והן, ובעיקר, מפני שבמועד הרישום לשנת הלימודים תשע"ב לא היו בידי העותרת רישיונות להפעלת גני הילדים שעליהם נסבה העתירה.

ביום 4.12.11 הגישה העותרת הודעה שהוכתרה בכותרת "הודעה דחופה וחשובה לפני מתן החלטה". על אף ניסוחה המעורפל משהו של ההודעה, והקושי להבין ממנה מהי תכלית הגשתה, נראה כי העותרת ביקשה להוסיף תמיכה לנטען בכתב עתירתה דרך הפניה להתפתחויות שחלו לאחר מועד הגשת העתירה, היינו שביום 5.10.11 קיבלה העותרת ממשרד החינוך רישיון להפעלת שני גנים וביום 1.12.11 היא קיבלה רישיון להפעלת ארבעה גנים נוספים, כשתוקף רישיון זה הוא למפרע מיום 1.9.11.

לאחר שהוגשה הודעת העותרת ביקשתי את תגובות המשיבים ולאחר שעיינתי בהן, ובשאר כתבי הטענות שהוגשו, החלטתי לדחות את העתירה.

בעתירתה טוענת העותרת, שהיא רשת חינוך עצמאית, שהיא מפעילה בתחום המועצה שש כיתות גן מוכר שאינו רשמי, כהגדרת המונח בחוק לימוד חובה תש"ט-1949 ובהתאם לחוק פיקוח על בתי ספר תשכ"ט-1969. לטענת העותרת בשנת הלימודים החולפת, היינו תשע"א, היה ברשותה רישיון לכל גני הילדים שהיא מפעילה, ואף על פי כן מנעה המועצה המקומית מן ההורים לרשום את ילדיהם לגני הילדים. לטענתה, בפרק הזמן שבין 6.1.11 עד 26.1.11 היא פנתה למועצה המקומית בבקשה לרשום ילדים בגנים שהיא מפעילה אולם המועצה סירבה, וטענת העותרת היא שסירוב זה אינו כדין והוא מונע משיקולים זרים שביניהם רצונה של המועצה לזכות בתקציבים הניתנים ממשרד החינוך בגין פעילותם של גני ילדים.

המועצה טענה שהעתירה הוגשה באיחור, מפני שלפי תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי [רישום] תשי"ט-1959 (" תקנות הרישום") מועד הרישום לשנת הלימודים תשע"ב הסתיים ביום  26.1.11 ובמועד זה כבר ידעה העותרת, על פי טענותיה שלה, על סירוב המועצה המקומית לרשום את הילדים לגני העותרת, ושומה היה עליה לעתור כנגד סירוב זה במועד הקבוע בתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים תשס"א-2000. לכן, משהוגשה העתירה רק בחודש אוגוסט 2011, הרי שיש בכך שיהוי ניכר ודי בכך כדי לדחות את העתירה.

המועצה מוסיפה וטוענת כי בתקופה הרלוונטית לפי תקנות הרישום אמנם פנו מספר הורים (לטענת המועצה המקומית מדובר בעשרה בלבד) וביקשו לרשום את ילדיהם לגני העותרת, אלא שבקשתם נדחתה מן הטעם שבאותה עת לא היה בידי העותרת רישיון להפעלת הגנים.

עוד טוענת המועצה כי חרף רישום ילדים לגנים שהיא מפעילה קיימת אפשרות העברה לגנים שמפעילה העותרת, וזאת בתנאים הקבועים בתקנות חינוך ממלכתי [העברה] תשי"ט-1959 (" תקנות ההעברה"). לפי תקנה 1 לתקנות אלה ניתן להעביר ילד ממוסד חינוך למוסד חינוך במשך תקופה הקבועה באותן תקנות, שלענייננו הייתה בין יום 7.3.11 ל-27.3.11. על פי הנטען, בתקופת ההעברה לא פנו הורי ילדים ואף לא העותרת לבצע העברה לגני הילדים שמפעילה העותרת.

עוד טענה המועצה המקומית כי היא השקיעה משאבים רבים בהיערכות לקראת שנת הלימודים תשע"ב וכי אין מקום, לכן, שבית המשפט יתערב בפעולותיה אשר, מכל מקום, לא נפל בהן כל דופי.

משרד החינוך טוען מצידו כי במועד הרלוונטי לרישום לשנת תשע"ב, היינו בחודש ינואר 2011, לא היה בידי העותרת רישיון תקף להפעלת גן כלשהו וכי רישיונות כאלה הוצאו לעותרת רק בחודשים יולי-אוגוסט 2011 עבור שנת הלימודים 2011-2010. לגבי שנת הלימודים תשע"ב (2012-2011) ניתנו לעותרת רישיונות רק ביום 5.10.11 (בגין שני גנים) וביום 1.12.11 (בגין ארבעה גנים אחרים). בקשר לכך ציין משרד החינוך כי המועצה פעלה בהתאם לסדרי הרישום הקבועים בתקנות הרישום, ובהעדר רישיון תקף בידי העותרת במועד הרישום יכלה המועצה לרשום את הילדים בגני הילדים שהיא עצמה מפעילה. משרד החינוך הוסיף כי, מכל מקום, אין לו שליטה על פעולות המועצה בנוגע לרישום הילדים בגנים וכן, ולטעמי זהו העיקר בהקשר לעתירה הנוכחית, כי הורי ילדים הרשומים בגני המועצה ומעוניינים בהעברה יכולים להגיש בקשה לפי תקנות ההעברה.

עובדה שאינה שנויה במחלוקת היא שביום 24.8.11, עת הוגשה העתירה, לא היו בידי העותרת רישיונות תקפים להפעלת הגנים. כפי שאישרה העותרת עצמה בהודעה שהוגשה ביום 4.12.11, היא קיבלה את הרישיונות במועדים שעליהם הצביע משרד החינוך, היינו ב-15.10.11 (שני גנים) וב-1.12.11 (ארבעה גנים). במצב עניינים זה אין מנוס מן המסקנה כי העתירה שהוגשה הייתה בבחינת "הליך הצופה פני עתיד", ועיון בדברים שנאמרו בדיון שהתקיים ביום 11.9.11 תומך גם הוא במסקנה זו.

כשאלה הם פני הדברים אך ברור הוא שלא ניתן להיעתר לבקשת העותרת לשני הסעדים הראשונים שהיא מבקשת בעתירתה, היינו להורות למועצה לרשום את כל הילדים שהוריהם מעוניינים בכך לגני הילדים שמפעילה העותרת, ובכלל לפעול בכל הנוגע לרישום הילדים בגני הילדים לפי תקנות הרישום. כשמסתבר שבמועד הרלוונטי לרישום לשנת הלימודים תשע"ב, היינו בחודש ינואר 2011, לא היו בידי העותרת רישיונות להפעלת גני הילדים, לא ניתן להורות למועצה לאפשר רישום לגני ילדים אלה וממילא מתייתר הצורך לשקול מתן צו למועצה לפעול בהתאם לתקנות הרישום, ובמיוחד כך כשאין טענה - קל וחומר ראיה - שהיא לא פעלה כך.

העותרת הפנתה למספר אסמכתאות ובהם פסק הדין שניתן בעת"מ 395/08 עמותת אלסונדוס נ' עיריית אל שאג'ור ואח' (טרם פורסם, 5.5.08), אולם לאחר שעיינתי בפסק הדין לא עלה בידי להבין כיצד הוא תומך בטענותיה. באותו עניין סירבה העירייה (המשיבה) לרשום ילדים לגני ילדים שהפעילה העותרת שם, אלא שכעולה מפסק הדין, להפעלת גני ילדים אלה היה רישיון שניתן לה מידי משרד החינוך (ס' 1 של פסק הדין) תשתית עובדתית דומה הייתה ככל הנראה גם בעניין שנדון בעת"מ 570/08 ט.ע.מ גני ילדים נ' עיריית סכנין ואח' (טרם פורסם, 22.7.08) שגם אליו הפנתה העותרת בטיעוניה. עניין זה של רישיון ההפעלה מבחין, אפוא, בין המקרים שנדונו בעת"מ 395/08 ובעת"מ 570/08 הנ"ל לבין המקרה שלפנינו, וכאמור, איני רואה מה תמיכה מוצאת בהם העותרת לעניינה.

בכתבי הטענות השונים שהגישו המשיבים הם הצביעו על כך שמעת שיש בידי העותרת רישיונות להפעלת גני הילדים ניתן להעביר את הילדים מגני הילדים שמפעילה המועצה לאלה שמפעילה העותרת, ובלבד שיתקיימו התנאים הקבועים לכך בתקנות ההעברה.

בהתאם לכך ועל יסוד האמור לעיל הגעתי למסקנה שיש לדחות את העתירה, וכך אני מורה.

בשולי פסק הדין, אולם לא מעבר לנדרש, אני מבקש להוסיף ולהעיר בעניין זה מספר הערות. אחד הסעדים שביקשה העותרת היה צו האוסר על משרד החינוך להעביר כספים למועצה בגין ילדים הלומדים בגני העותרת. סעד אחר שנתבקש היה צו המורה לדווח לחברה לאוטומציה (שהיא זו המופקדת על עיבוד מידע ונתונים שעל סמכם מועברים תקציבי משרד החינוך לרשויות המקומיות) על הילדים הלומדים בגנים שמפעילה העותרת החל מיום 1.9.11. העתירה לסעדים אלה שימשה למשיבים בסיס לטענה כי מדובר למעשה בתביעה כספית במסווה של עתירה מנהלית, ואף אם איני בטוח בצדקתה של הטענה, נראה לי שאכן העניין העיקרי העומד ביסוד העתירה הוא פעילות העותרת בהפעלת גני הילדים ושאיפתה, הלא בלתי לגיטימית יש לומר, לקבל ממשרד החינוך את חלק התקציב שלו היא זכאית בגין כך.

מכתבי הטענות ניתן היה ללמוד, והדבר גם אושר על ידי באת כוח משרד החינוך בעת הדיון, שנוצר מעין "מעגל שוטה" המסכל את אפשרותה של העותרת להתמיד בפעילותה ולזכות בתקציב המגיע לה עקב כך. הדברים אמורים בכך שהרישיונות שנותן משרד החינוך לעותרת קצובים בזמן, וכתוצאה מכך היא מוצאת את עצמה - כפי שאכן קרה במקרה הנוכחי - ללא רישיון בתחילתה של שנת הלימודים, וזה ניתן לה במהלכה עם תוקף למפרע.

מפסק הדין שניתן ביום 6.7.11 בעמ"נ 19714-05-11 (נספח א/7 לכתב העתירה) עולה, שמשרד החינוך הסכים לתת למערערת רישיון להפעלת שלושה גני ילדים בשנת הלימודים תשע"א, היינו, הרישיון ניתן לה רק בדיעבד ומלכתחילה הוא נקצב לתקופה של שנת לימודים אחת. כיוון שתקנות הרישום מסדירות את נושאי הרישום לגני ילדים ובתי ספר בשנת הלימודים שתחילתה לאחר תום שנת הלימודים שבהם חלים מועדי הרישום, אזי ברור שבמצב עניינים שבו נקצב רישיונה של העותרת לתקופה של שנת לימודים אחת מוצאת העותרת את עצמה במצב שבו היא לא תוכל להיות בעלת רישיון רלוונטי ותקף לשנת הלימודים שלאחריה. מצב זה מצריך תיקון, וחזקה על משרד החינוך שהוא ייתן דעתו לכך, ובאין מניעה עניינית הוא ייתן בידי העותרת רישיונות שיאפשרו לה לפעול בצורה סדירה וללא צורך לפנות לערכאות בין לשם הארכת הרישיון, ובין לשם קבלת כספי התקציב הדרוש לשם הפעלת גני הילדים.